עיכובים ודרישות להחשת לוח זמנים

כדי להתגונן מדרישות תשלום בגין החשת ביצוע כוללים מרבית החוזים דרישת סף ולפיה הקבלן אינו זכאי לתשלום בגין החשה אם לא ניתנה על ידי המזמין הוראת החשה. מנהלי הפרויקטים המודעים למשמעות הוראת ההחשה נמנעים מלתת אותה, מתוך מחשבה שכך יוכלו להימנע מהצורך לשלם עבורה, אלא שמחשבה זו יסודה בטעות. להלן ההסבר:

כאשר הפרוייקט מפגר אחר לוח הזמנים המקורי שלו מסיבות שבאחריות המזמין, כל שצריך הקבלן לעשות הוא להגיש לאישור המזמין לוח זמנים מעודכן (אחד מאלה שאותם הוא מגיש בין כה מידי חודש), אשר יראה את התארכות הביצוע ואת מועד הסיום המאוחר. אם מנהל הפרוייקט יאשר אותו – יהיה עליו לשלם לקבלן בגין התארכות הביצוע. אם הוא לא יאשר אותו וידרוש שהפרויקט יסתיים במועד המקורי– הדבר שקול לדרישת החשה ומהווה הוראת החשה מפורשת, גם אם חסרה בה הכותרת "הוראת החשה". פשוט עד כדי כך.

המפלט היחיד של מנהל הפרויקט בסיטואציה כזו הוא לטעון שהאחריות לפיגור היא של הקבלן ולא של המזמין. מה עושים כאשר הוא טוען כך? זו בדרך כלל השאלה שאיתה מגיעים אלינו לקוחות.

הטכניקה להוכחת אחריות לעיכובים היא פשוטה באופן עקרוני, אבל מחייבת הרבה עבודה. את כל המסמכים הקשורים לעיכוב כלשהו יש לשלב לכדי סיפור אחד בהיר שיש לו תאריך התחלה ותאריך סיום, ואז יש להוסיף את העיכוב הזה כפעילות על לוח הזמנים הבסיסי המאושר, ולחבר אותה לפעילויות אחרות שאת ביצוען היא דוחה. חוזרים על התהליך הזה עבור כל העיכובים ומקבלים "לוח זמנים מושפע". עד לפני שנה שנתיים הטכניקה הזו הספיקה להכנתן של רוב דרישות ההארכה וההחשה שנעשו בארץ, אלא שהאינפלציה בכמות התביעות גרמה לאנשי הצד שכנגד לחפש דרכי הגנה לעצמם, והדרך העיקרית שבה הם בחרו היא לדרוש שניתוח התארכות לוח הזמנים יעשה בשיטת TIA (Time Impact Analyze). עוד לפני שאכנס להסברים טכניים (זה יקרה רק בכתבה הבאה) חשוב לדעת שלדרישה הזו יש משמעות כספית עצומה לרעתו של הקבלן, וכי במרבית החוזים בישראל אין לה שום בסיס ואפשר (וצריך) לדחות אותה.